משנת ארץ ישראל על משנה עדיות א׳:ג׳

3 אין למשנה מקבילה מלאה אך המידה של שלושה לוגים מופיעה כפי שנראה להלן.

4 הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקווה – המקווה צריך להכיל רק מים שלא נשאבו, מים שהגיעו למקווה באופן טבעי. אם חדרו מעט מים שאובים למקווה תקני הוא לא נפסל שכן תוספת מים איננה גורעת מארבעים הסאה המצויים בו. אבל אם חדרו למקווה, שאין בו ארבעים סאה, מים בנפח הין 12 לוג, ראו להלן, שהם חצי סאה, המקווה נפסל משום שאין בו ארבעים סאה של מים חיים. שאדם חייב לומר כלשון רבו – נראה שעורך המשנה רואה לנכון להסביר מדוע הוא משתמש במידה ארכאית מקראית ולא במידה הרגילה 12 לוג. 'שאדם' משמעו ש' הסיבה, כאילו היה כותב 'נעשה' שימוש במונח 'הין' מפני שאדם צריך לומר בשם רבו. או אולי לפנינו מקרה של חילוף וו-שין ומשמע המשפט 'ואדם חייב לומר בלשון רבו'. הטיעון חשוב לניסוח המשנה, אך זו גם טענה לקדמותה. הלל מסתמך על רבותיו שמעיה ואבטליון, וחולק על העדות שתובא להלן, גם היא בשם אותם חכמים. הלוג הוא 0. 5-0. 4 ליטר, ורביעית הלוג היא כ-0. 1 ליטר.

5 רמב"ם מפרש "והיו עליהם השלום גרים ונשארה בלשונם עלגות הגוים והיו אומרים במקום מלוא הין מלא הין, והיה הלל אומר כך מלא הין כמו ששמע מהם והוא אמרו שחייב אדם לומר כלשון רבו. ויש מי שקורא מלוא חין ואומר כי השינוי היה בין הין וחין. והקריאה הראשונה היא אשר קבלתי מאבא מארי זצ"ל שקבל מרבו ורבו מרבו זכרם לברכה". רמב"ם מרמז לאגדה ששמעיה ואבטליון היו גרים, וניכר שהוא רואה בה אמת היסטורית. הנוסחה מלוא 'חין' איננה בעדי הנוסח שבידינו. כאמור הצענו הצעה פרשנית אחרת, בעלת אופי היסטורי יותר.

6 ושמי אומר תשעת קבים – תשעה קבין שהם פי שלושה, סאה וחצי. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים – אורגים משער האשפות שבירושלם והעידו משום שמעייה ואבטליון ששלושת לוגים מים שאובין פוסלין את המקווה – שלושה לוגין שהיא העמדה המחמירה ביותר. הם אחד חלקי 320 של מקווה תקני. זו עדות מעניינת המובאת על ידי שני אורגים פשוטים. שער האשפות הוא השער ליד הנחל המנקז את ירושלים, ונקרא כך משום שהביוב האשפה זרם דרכו. אין בביטוי גנאי לאורגים, זהו ציון מקום ללא מטען רגשי. וקיימו את דבריהן – חכמים קיימו את עדותם למרות הדעות המיוחסות לחכמי העבר הקדמונים. לא נאמר מיהם החכמים וכפשוטו הם חכמי דור יבנה, כפי שהצענו במבוא. אבל בתוספתא "ולמה הוזכרו שם מקומותיהן ושם אומנותן? והלא אין לך אומנות ירידה אלא גרדי. ואין לך מקום בזוי בירושלם כשער האשפות. אלא מה אבות העולם לא עמדו על דבריהם במקום שמועה, על אחת כמה וכמה שלא יעמיד אדם על דברו במקום שמועה" פ"א ה"ג. התוספתא כאן איננה מפרשת אלא באה להעצים את המסר הרעיוני. עדיפות השמועה במקום שיקול דעת. ולשם כך דורשת למעשה את המשנה. גרדי הוא אורג, מלאכה נפוצה ביותר וקשה לראות בה שם גנאי יותר מכל בעל מלאכה אחר. אשר לשער האשפות, היה זה שער ככל שער אחר משערי ירושלים. כיוצא מהסיפור במדרש תנאים לדברים. ". . . פעם אחת עליתי לשוק העליון לשער האשפות שבירושלם ומצאתי שם את רבן שמען בן גמליאל ואת רבן יוחנן בן זכאי יושבים ושתי מגלות פתוחות לפניהם ויוחנן סופר חלה עומד לפניהם ודיו וקולמוס בידו" מדרש תנאים דברים כ"ו יג, מהד' הופמן עמ' 176. שער האשפות הוא מקום רגיל, שער משערי ירושלים. לידו ומתחתיו עברה אמת ניקוז הראשית של העיר ותו לא.

7 אם כן ההלכה הקדומה הייתה שלושה לוגים, שמאי והלל הקלו, וההלכה המאוחרת חזרה למידה הקדומה. כל זאת אם נראה ב'עדות' עדות היסטורית. מכל מקום הייתה הלכה של הלל ושמאי, והחליטו להחמיר בה. המשנה במקוואות פ"א מ"ב היא מקבילה חלקית המנוסחת מנקודת המבט של ההלכה הנוכחית. במקוואות נקבע "רבי אליעזר אומר רביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה, ושלשה לוגין על פני המים. וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו שלשה לוגין" מקוואות פ"ב מ"ד. אם כן לפנינו שלב נוסף של דקדוק בהלכה שנקבעה כנראה בדור יבנה. שלב שבו השיעור שלושה לוגים מוסכם והשאלה היא מרמה שנייה. מתי נפלו המים למקווה. ההלכה ששלושה לוגים פוסלים את המקווה חוזרת במקורות נוספים: "שהמים נעשין אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים ופוסלין את המקוה בשלשת לוגים, ואת הגוף בשלשת לוגין, מה שאין כן במשקין. חומר במשקין שהמשקין אין להם טהרת הגוף טהרה מטומאתן, ואין טהורין בגוף, ופוסלין את המקוה בשינוי מראה, מה שאין כן במים" תוספתא טבול יום פ"א ה"ז, עמ' 684. על כל פנים בספרות התנאים מקובל השיעור של שלוש לוגים והוא מופיע בסתם כגון בספרא שמיני פרשה ט ה"ד, נו ע"א. "ד מקוה מים, לא מקוה כל משקים כולם, פרט לשנפל לתוכו מי כבשים ומי צבעים ושינו את מראיו דברי רבי מאיר, שהיה רבי מאיר אומר כל הפוסלו בשלשת לוגים פוסלים אותו בשינוי מראה, מי כבשים ומי צבעים פוסלים אותו בשלשת לוגים מים ופוסלים אותו בשינוי מראה רבי יוסי אומר כל הפוסל בשלשת לוגין אין פוסלין אותו בשנוי מראה" ספרא שמיני פרשה ט ה"ד, נו ע"א זו מסורת מדור אושה והשיעור המוסכם הוא שלושה לוגים מים שאובים. וכן מקורות נוספים.

8 בתוספתא שנינו: "הילל אומר מלא הין מים שאובין של שנים עשר לוג פוסלין את המקוה. שמאי אומר מלא הין מים שאובין של שלשים וששה לוג פוסלין את המקוה. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה" עדיות פ"א ה"ג, מהד' צוקרמאנדל עמ' 455-454. העורך מייחס גם לשמאי וגם להלל שימוש בלשון הארכאית, ואגב כך אנו שומעים שיש מחלוקת על שיעור ההין, 12 לוג לפי הלל ו-36 לוג לפי שמאי. מי שתרגם את ההין למידת הלוג כבר מכיר את הלוג כשפת היום-יום. אם כן, בדור יבנה הכריעו חכמים ששיעור המים הפוסלים את המקווה הוא שלושה לוגים. במשנת עדיות מתוארת ההיסטוריה של ההלכה המצוטטת במשנתנו, וההכרעה של דור יבנה התקבלה.

9 יוספוס גם הוא משתמש במילה "הין" ומסביר שהיא שתי כאות אתיות, כלומר שתי κóας, במידה של אָתיקה יוון. מה שחשוב יותר מהמידה המדויקת הוא שהוא מגדיר את המילה כעתיקה ארכאית, וכנראה לא נהגה בפועל בימיו אלא במקדש. בתרגום השבעים אין המילה מתורגמת ומופיעה כפי שהיא במקור, ιν הין, כנראה משום שכבר לא זוהתה. אם כן, הלשון שבה השתמשו שמאי והלל כבר לא נהגה בסוף ימי בית שני.

10 בתרגום יונתן המילה "הין" מתורגמת "מלא קסטא דסכומיה תריסר לוגין" שמות ל', כד. קסטא היא מידה אחרת, ולפי התרגום היא 12 לוג.

11 אפיפניוס בספרו על המידות ועל המשקלות סעיף 42 קובע שהין גדול הוא 18 קססטאי χεσται והקטן 12 קססטאי. הקססטאי עצמו הוא 2 ליברות של שמן באלכסנדריה, 8 בפונטוס ושיעורים אחרים נוספים בארצות אחרות סעיף 39. במקום אחר הוא אומר שבמודיה 24-17 קססטאי, תלוי במקום המדידה סעיף 21. המודיה היא כ-9 ליטר ומזוהה אצלו לעתים עם מידה הקרובה לסאה. בסאה כמידת נוזלים 50 קססטאי סעיף 32, ובעומר 7. 2 קססטאי סעיף 30. אם בסאה חמישים קססטאי הרי שהקססטס הוא כחצי לוג. העומר הוא עשירית האיפה שמות ט"ז, לא והאיפה שלושה סאין מנחות פ"ז מ"א, אם כן העומר הוא 0. 3 של סאה. אם בעומר 7. 2 קססטאי, הרי שקססטס יחיד הוא אחד חלקי 21. 6 של סאה, כלומר קצת פחות מלוג. הפער בין שני השיעורים הוא בערך פי שניים. המידות סותרות אפוא זו את זו. גודל הקססטס ומיקומו במערכת המידות משתנה ממקום למקום. יש שני סוגי הין, ולפחות שני סוגי קססטאי כחלק של סאה. כאמור, בתרגום יונתן הקסטא הוא הין שלם, כלומר 12 לוג, וגם מידה זו סותרת את דברי אפיפניוס.

12 במשנה אחרת שנינו: "סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר, רבי אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי, וחכמים אומרים אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, ואין המחומץ מחמיץ אלא לפי חשבון, ואין המים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון" תרומות פ"ה מ"ו; תמורה פ"א מ"ד. אפשר להסביר את המשנה כך שלא תסתור את קודמותיה. מקווה צריך להכיל לפחות ארבעים סאה, ושלושה לוגים של מים שאובים פוסלים את המקווה. אם מי המקווה נפסלו בגלל 10% מים שאובים, ועשרה לוגים מהם התערבבו במי מקווה אחר, אין הם פוסלים את המקווה, שכן אין הם עשרה לוגים של מים שאובים אלא לוג אחד של מים שאובים בלבד. המשפט "אין המדומע. . ." הוא משנה במקום אחר תמורה פ"א מ"ד, שם יש סדרת כללים המתחילים במילה "אין", ונראה שהסדרה נלקטה מהלכות קדומות אחרות. ייתכן שהיא נלקטה ממשנתנו, וייתכן שמשנתנו ומשנת תמורה השתמשו באותה משנה קדומה אחרת.

13 הסברנו את משנת תרומה כך שלא תחלוק על הקביעה הידועה שכמות מים מסוימת פוסלת את המקווה, ויש מחלוקת על גודלה של כמות זאת במשנת עדיות, ברם, כפשוטה חכמים אומרים שפסול מקווה אינו תלוי בכמות מוחלטת כזאת או אחרת אלא באחוז המים השאובים שבמקווה. כך, למשל, אם במקווה של ארבעים סאה שלושה לוגים פוסלים את המקווה, הרי שזה אחד חלקי 320 של המים. לפיכך אם המקווה מכיל 320 סאה, למשל, רק סאה של מים תפסול את המקווה. זאת ועוד, לא נאמר מהו ב"חשבון". הצענו שהוא מבוסס על שלושה לוגים הפוסלים מקווה מינימלי, אבל אפשר שתנא קמא של משנתנו מהלך בשיטת בית שמאי או בית הלל, או בדעה אחרת. בדרך זו הילך הבבלי: "ואין המים שאובין פוסלין את המקוה. מאן תנא? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: רבי אליעזר בן יעקב היא, דתנן, רבי אליעזר בן יעקב אומר: מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים ממלא בכתף תשע עשרה סאה ופותקן למקוה, והן טהורין" תמורה יב ע"א. כלומר לא רק שהמקווה נפסל במים שאובים יחסית לכלל כמות המים שבמקווה ולא במידה מוחלטת, אלא שהחישוב הוא של רוב ומיעוט, ואם המים השאובים הם פחות מהמים הטהורים המקווה טהור. בהמשך הגמרא שם עוד הצעות: ". . . אלא אמר רבה: לפי חשבון כלים, ויוסף בן חוני היא; דתניא, שלשת לוגין מים שאובין שנפלו למים בשנים ושלשה כלים, ואפילו בארבעה וחמשה כלים – פוסלים את המקוה, יוסף בן חוני אומר: בשנים ושלשה כלים – פוסל את המקוה, בארבעה וחמשה – אין פוסלין את המקוה" בבלי, שם יב ע"ב. אם כן שלושה לוגין פוסלים את המקווה, אבל רק אם הם נופלים למקווה יחד ולא בזה אחר זה. אם כן משנתנו היא משנה מאוחרת, כמסקנת המשנה בעדיות, ולא כהלכה הקדומה שהציעו בית שמאי ובית הלל. עם זאת גם הלכה זו מבוססת על דברי שמעיה ואבטליון, ואפשר שגם היא הלכה קדומה. על כל פנים בדור יבנה היא התקבלה, ומשנתנו מבטאת את ההחלטה תוך השכחה של מחלוקות העבר בנושא.

14 אם כן, ארבע הדעות לפסוּל מקווה הן: א. 12 לוג זה הין קטן לפי אפיפניוס; ב. תשעה קבין שהם סאה וחצי 36 לוג; ג. שלושה לוגין חצי קססטס או קססטס שלם; ד. רק רוב של מים שאובים פוסלים את המקווה. זו מחלוקת קדומה, והמקורות המאוחרים, כמשנתנו, מקיימים את מסקנת משנת עדיות ששיעור המים השאובים הוא שלושה לוגים. בנוסף לכך נהגו הגדרות כמותיות שונות להין, לקסטס וללוג.

15 מדוע ננקטו מידות אלו? קשה לומר. במידה של תשעה קבין יש היגיון מסוים. הייתה פעם שיטת טהרה בזליפה של תשעה קבין, ובאים חכמים להדגיש שמים שאובים בכמות כזאת פוסלים אפילו מקווה. את המקור של יתר הדעות קשה להבין. חשוב לציין ששוררת הסכמה בכלל שמים שאובים יפסלו את המקווה. המידה של שלושת לוגים מובנת, שלושה לוגים גם מטמאים את היחיד טהרות פ"ד מי"א, ואם היחיד טמא בגלל הרטבות במים בכמות כזאת. הרי גם מקווה מים טמא בגללם. או ליתר דיוק מקווה מים שאין בו ארבעים סאה כשרים, נפסל בגלל תוספת כזאת.

16 בכלל שלושה לוגים הוא שיעור קבוע. גם המנסך שלושה לוגים חייב תוספתא זבחים פי"בה"ו, מהד' צוקרמאנדל עמ' 497; ספרא אחרי מות פ"י ה"ד, פד ע"ב.

17 קשה לדעת עד כמה המסורת על שני האורגים גרדיים שדעתם הטתה את הכף היא היסטורית. כלומר בהחלט ייתכן שהמשנה מתארת הסכמה שרווחה בדור אושה או בדור רבי ומיוחסת לימים קדומים. בפועל קשה להאמין שעמדתם של שני אורגים הייתה מטה את הכף נגד הלל ושמאי, הרי גם הם למדו משמעיה ואבטליון. לפיכך יש לפקפק במידת ההיסטוריות של התהליך. אבל את זה רוצה המשנה להדגיש, חכמים מקבלים את הדעה השלישית, על סמך שמועה וההלכה מוכרעת. וכן מדגישה התוספתא ה"ג: "ולמה הוזכרו שם מקומותיהן? ושם אומנותן? והלא אין לך אומנות ירידה אלא גרדי, ואין לך מקום בזוי בירושלם כשער האשפות. אלא מה אבות העולם לא עמדו על דבריהם במקום שמועה, על אחת כמה וכמה שלא יעמיד אדם על דברו במקום שמועה". מבחינה היסטורית, יש להניח שהמידה של שלושת לוגים פשטה בציבור. מכל מקום, רבי אליעזר בן יעקב חולק, ואיננו מכיר את ההכרעה לעיל, ומכאן שההלכה התנאית, רק מדור אושה ואילך קבעה את השיעור של שלושה לוגים.

18 התוספתא מדגישה מרכיב נוסף שהשמועה קודמת לכל לימוד אחר. רעיון שחוזר בדברי עקביא בן מהללאל פ"ה מ"ו. נשקול זאת שנית בסוף היחידה.